מבקש להעלות למודעות את מצב האבות הגרושים בישראל בדין הישראלי, בכל הנוגע לחיובם במזונות ילדיהם, בהשוואה לדין האמריקאי (במקרה זה, הדין המדינתי של מדינת ניו יורק שדי מייצג את הדין service1-790×527האמריקאי בכללותו) אליו אנו כה מתאמצים להשתוות.
לצורך הפשטות, אשתמש בדוגמת אב גרוש ישראלי ולו שני ילדים קטינים כלפיהם מחויב הוא במזונות בישראל, לעומת דוגמה זהה לחלוטין של אב ניו יורקי (כולל אב ישראלי החי דרך קבע במדינת ניו יורק כאשר לבית המשפט הישראלי אין כל סמכות לדון בעניינו עקב מקום מושבו הקבוע – ארצות הברית של אמריקה)
גורלו של אב ישראלי לו שני ילדים קטינים ושהעז להתגרש:
על פי נתוני הלמ”ס, המשכורת הממוצעת במשק, נכון ליום 07.04.2016 (עדכון אחרון) – 9,666 ש”ח.
ראו כאן:
www.cbs.gov.il
מבלי להיכנס ממש לעובי הקורה ולנוחות הקורא, אפשט עד כמה שניתן את הדין הישראלי (בכל הקשור לדיני מזונות הילדים בלבד) החל על אותו אב:
ס’ 3(א’) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי”ט-1959, מפנה את בית המשפט לפסוק ו/או לגזור מזונות ע”פ הדין האישי (שהוא למעשה הדין הדתי החל על כל תושב בישראל על פי דתו). היסטורית, מדובר בחוק מנדטורי משנת 1922 (ראו הוראת ס’ 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947), עוד מימי האנגלים ששלטו כאן. האנגלים החילו את הדין האנגלי בפלשתינה של לפני קום המדינה (המתקרא גם: “המשפט המקובל”) כחלק מדיכוי הילידים (בעיקר יהודים וערבים שחיו אז בשטחים שבין נהר הירדן לים התיכון). על מנת “לרכך” את הדיכוי ורוע הגזירה, החליט הממשל האנגלי כי עניינים של מעמד אישי (ובכללם מזונות הילדים) יידונו על פי דתם של אותם ילידים. אותו חוק מנדטורי-אנגלי הפך לחוק מדינתי בישראל של שנת 1959, וכך עד עצם היום הזה. כך נותר אותו אב ישראלי גרוש של 2016 “תקוע” עם חוק מפלה בעליל. מפלה למעשה פעמיים: פעם אחת, מחמת דתו; פעם שנייה, מחמת מינו.
על פי אותו דין אישי, כשהחלוקה די מוזרה בין “צרכים הכרחיים” החלים אבסולוטי על האב הישראלי הגרוש ואילו אלה שאינם הכרחיים (הקרויים: “צרכים מדיני הצדקה”), הושרשה בעיקר בפסיקת בית המשפט העליון בעניין פורטוגז (ע”א 591/81). עצם קיומה של חלוקה מוזרה זו שנויה במחלוקת (ראו למשל, מאמרו של הפרופסור קורינאלדי בנושא זה). נטען, כי החיוב האבסולוטי של האב יהודי ב”צרכיהם ההכרחיים” של ילדיו (כשהאם אף היא יהודיה) מצוי במקורות היהודיים (התלמוד על מסכתותיו, תקנות אושא, תקנות הרבנות הראשית 1950 וכדומה). בהקשר זה, יסלחו לי חבריי המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, באשר איני בקיא בכל רזי הלכותיהם, אך ניתן לקבוע די בבטחה כדינם האישי די דומה לזה של היהודים.
ברמה הפרקטית, לאחר ההלכה הפסוקה בעניין פורטוגז (שלא נקבה בסכומים שקליים אלא התוותה מדיניות ועקרונות חיוב האב במזונות ילדיו), הגיעו בתי המשפט המחוזיים (עוד בטרם כינונו של בית המשפט לענייני משפחה בשנת 1995) שייצקו תוכן פרקטי לאותה הלכה מהעליון.
מן הכלל אל הפרט, אחזור לדוגמה לעיל:
על פי אותה פסיקה, היא הדין וזו הנהוגה עד עצם היום הזה, וללא קשר לזמני שהות של שני הילדים עם האב (בהתעלם – לצורך עניין זה – ממסקנותיה של וועדת שיפמן שטרם יושמה, אם וככל שתיושם, כן בהתעלם מפסיקות ברמת בימ”ש שלום/משפחה שאינה מחייבת והיוצרת מצב גרוע של דין תלוי דיין), האב יחויב במזונות כדלקמן:
“צרכים הכרחיים”:
1,350 ש”ח “צרכים הכרחיים מינימליים” לכל ילד (ללא קשר לרמת הכנסתו הפנויה – גם מובטל בעל כורחו וגם נכה 100% המוכר ככזה במל”ל וחי אך ורק מקצבת נכות) – שני ילדים = 2,700 ש”ח.
40% מדמי השכירות של שני הילדים בבית האם בחישוב של דירת 4 חדרים ממוצעת באזור המרכז – כ- 5,000 ש”ח = 2,000 ש”ח.
צרכים שאינם הכרחיים – אלה מ”דין צדקה”:
בד”כ “מחציות” – מחצית מהוצאות חינוך, בריאות, חוגים (בד”כ פוסקים חוג אחד לכל ילד) – שני ילדים בהערכה ממוצעת על דרך הקולא, חלקו של האב יסתכם – כאמדן – בסך 1,500 ש”ח.
אם נחבר את כל התחייבויותיו של האב הישראלי כלפי שני ילדיו בחודש, נגיע למספר שקלי ממוצע של 2,700 + 2,000 + 1,500 = 6,200 ש”ח
בהנחה שאותו אב זכה למשכורת הממוצעת במשק (למרות שברובם המכריע של המקרים, אב ישראלי גרוש מרוויח הרבה פחות מזה, ובכל מקרה, ממצה את כל “פוטנציאל השתכרותו”, מושג תלוש מציאות הראוי להידון בנפרד), עומדת על 9,666 ש”ח ע”פ נתוני הלמ”ס המובאים לעיל. מכאן, שנגזר עליו לחיות מסך של:
3,466 ש”ח (שהם 9,666 – 6,200), כלומר: חרפת רעב!!!
לקראת יום העצמאות ה- 68 למדינת ישראל – לתפארת מדינת ישראל.
גורלו של אב אמריקאי-ניו יורקי, לו שני ילדים קטינים ומעז להתגרש:
לצורך ההשוואה, יש לפנות בעיקר לחקיקה האמריקאית, אשר ניתן לנחש בצורה מושכלת כי שונה היא בתכלית מזו הישראלית-פרימיטיבית-מפלה.
על פי Child Support Standards Act Excerpts -DRL 240 חקיקה ספציפית של מזונות ילדים במדינת ניו יורק, במקרים “רגילים” (שאינם חריגים, כפי הדוגמה הישראלית):
להלן מספר עקרונות המאפיינות את החוק והחיוב במזונות:
החיוב מוטל שווה בשווה בין שני הוריהם של הילדים.
החיוב מוטל באופן יחסי על שני ההורים על פי רמת הכנסותיהם.
קביעת רף חיוב ברור ע”פ מספר הילדים:
על ילד אחד, ישלמו שני ההורים שניהם סך של 17% מהכנסותיהם;
על שני ילדים, ישלמו שני ההורים שניהם סך של 25% מהכנסותיהם;
על שלושה ילדים ישלמו ההורים שניהם סך של 29% מהכנסותיהם;
על ארבעה ילדים ישלמו ההורים שניהם סך של 31% מהכנסותיהם;
על חמישה ילדים או יותר, ישלמו ההורים שניהם סך של לא פחות מ- 35% מהכנסותיהם;
זהו הכלל הקבוע בחקיקה!!!
בית המשפט רשאי (אך לא חייב) להתחשב במקרים חריגים המנויים מחוק – שזה לא חדש ואף הגיוני לחלוטין בעיני.
אין ולא קבוע בחוק “רף תחתון” לחיוב (הואיל והאחוזים די קבועים), אך קיים “רף עליון” של 80,000 $ שאם בני הזוג שניהם מכניסים יותר מסך זה, בית המשפט יכול ורשאי לשקול קביעת סכום גבוה יותר מזה הקבוע באחוזים לעיל, ע”פ קריטריונים הקבועים בחוק.
ראו את החוק האמריקאי כאן:
www.csmediation.com
אם נחיל , באופן תאורתי כמובן, את החוק האמריקאי בישראל, תוך שימוש בדוגמת האב הישראלי הגרוש הממוצע לעיל, הרי שבהנחה שהאב והאם משתכרים באופן דומה או שווה (מכל פנים, ממילא מחויבים שניהם על פי רמת הכנסתם), צריכים להפריש משכרם לטובת שני ילדיהם סך של 25% משכרם; הוא מפריש 12.5% משכרו, ואילו היא-האם, תפריש סכום דומה, יוצא איפוא שמתוך שכר של 9,666 ש”ח, יוותר האב עם 8,457 ש”ח.
הבט נוסף: לא ניתן לטעון כי בניו יורק יוקר המחיה נמוך יותר מישראל. כל מי שהיה שם יודע שזו עיר (ומדינה) שיקר מאד לחיות בה, לפחות כמו ישראל.
גם שיעור הגירושין בישראל גבוה במיוחד – אינו נופל (לפחות) משיעור הגירושין בעולם):
www.haaretz.co.il
שאלות קשות רבות מתעוררות נוכח ההשוואה, שאלות שבראשן זועקות אלה:
מדוע כמעט כל עקרון משפטי אמריקאי (מלבד הותרת עונש המוות על כנו, כשבישראל הוסר מסדר היום מכוח הפסיקה), מיושם כמעט במדויק בישראל מכוח רצוננו העז להידמות למשפט העמים, עקרון כמו שוויון בין האזרחים, חופש עיסוק, הזכות לחיות בכבוד, חופש ביטוי…. ועוד כהינה עקרונות משפטיים, אותם אימץ ביהמ”ש העליון בקביעת הלכות פסוקות כחוט השני לכל אורך שנות קיומו, בו בזמן שדני מזונות הילדים הכה מפלים הותרו על כנם?
האם בניו יורק (ובכלל, בארצות הברית של אמריקה), המחוקק פחות דואג לילדי הגרושים?
האם בישראל, ילדים אוכלים יותר? צורכים יותר? (אם כן, אולי נהיינו כחברה יותר צורכים חזירית מהאמריקאים – ממציאי תרבות הצריכה???)
האם אמריקה בכללותה, הנחשבת בעיני חוקרי היסטוריה רבים כאבן היסוד של הפמיניזם, פמיניזם שהתפתח בעיקר בחברה האמריקאית (גם האירופית, אך בעיקר האמריקאית), כיצד תנועות פמיניסטיות אמריקאיות אינן “זועקות”, בדיוק כפי שבישראל, תנועות הנשים מטרפדות כל ניסיון לשוויון (דוגמת יישום מסקנות ועדת שיפמן)?
חג עצמאות 68 שמח למדינת ישראל שנת 2016, זו המתיימרת – על פי פסיקת העליון לפחות – להיות בעלת חברה שוויונית, זו הסולדת מנקיטת מדיניות חברתית של אי שוויון בין אזרחיה, זו שכמעט מקדשת עקרונות כמו חופש ביטוי, חופש תנועה, הזכות לחיים בכבוד, זכות קניין וכל יתר זכויות אדם בסיסיות, האם יתכן כי עדיין תתיר כל כנו דין פרימיטיבי, שלא זו בלבד שנס עליו הכלח, אלא שיוצר אפליה מגדרית בוטה לרעת גברים-אבות רק מחמת מינם ודתם, דין שלעתים קרובות יוצר מצב של חרפת רעב (וגרוע מכך, אי יכולת לתפקד כאבא הואיל ואינו יכול לכלכל את ילדיו בזמני שהות רחבים-ראויים), לפחות על פי הדוגמה הדי פופולרית המובאת לעיל?

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם

סגירת תפריט
Call Now Button
עורך דין משפחה

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם