חוק זה, בשמו היותר פופולרי: “חוק גישור חובה” המסדיר הליכי גישור בענייני משפחה, יכנס לתוקפו ביום 17.07.2016.
עם היכנסו לתוקף, המשמעות המידית החלה על הציבור הרחב היא, כי לא יורשה אזרח להגיש תביעה בכל עניין הקשור לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה או בית דין דתי (כדוגמת: מזונות ילדים, הסדרי קשר עם ילדים, רכוש וכו’), בטרם פנה בהליך שהסדרתו בחוק זה, לשם יישוב הסכסוך על דרך של גישור.
על פי חוק זה, מחוייב האזרח המבקש את סעדו של בית המשפט ובטרם יזכה לפנות אליו ישירות (כנהוג היום), על דרך של תובענה, לפנות תחילה להליך ליישוב סכסוך שמשמעו לכאורה: הליך גישור ביחידת הסיוע, גוף (שקיים גם היום) שתפקידו בעיקר גישורי, גוף אליו היו מופנים לעתים הצדדים ע”י בית המשפט.
לכאורה, חוק זה נועד למנוע הליכים – יש הטוענים: מיותרים – בבית המשפט ומטרתו: “לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית” – ראו הוראת ס’ 1 לחוק זה.
האומנם?
ראשית,
חוק זה – במעשה חיובו של בעל דין להליך גישורי וחסימתו מגישה לערכאות – פוגע אנושות בזכות החוקתית – זכות הגישה לערכאות, זכות התלויה ועומדת בזכות עצמה, גם מכוח חקיקה בלתי מפורשת, אך בעיקר נוכח הלכה פסוקה ברורה וחד משמעית, כזו המקנה לזכות הגישה לערכאות מעמד של זכות אזרח בסיסית חוקתית – על חוקית.
בעניין זה יפים (מאד) דבריו של כבוד השופט מישאל חשין ז”ל מתוך פסק דין בע”א 733/95 ארפל אלומיניום בע”מ נ’ קליל תעשיות בע”מ פ”ד נא(3) 577, ניתן ביום 15.07.1997:
“זכות הגישה לבית-המשפט נעלה היא על זכות יסוד. קיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק. הרשות המחוקקת והרשות המבצעת יוזמות ועושות, אם בתחום החקיקה ואם בתחום המעשה, בעוד אשר הרשות השופטת יושבת על מושבה ומצפה כי יבואו אליה לקבל את חוות-דעתה ואת הכרעותיה (…) חוקי היסוד אינם בפסגת הפירמידה. נעלים עליהם עקרונות יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי היסוד יונקים מהם את חיותם וביניהם מושג הדמוקרטיה הזועק את דבר קיומה של רשות שופטת. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדמוקרטיה היהודית”.
שנית,
יש לזכור כי הליך הגישור במהותו וולונטרי (להבדיל מהליך בבית המשפט או הליך בוררות), כלומר, הצדדים לאותו הליך גישור נכנסים אליו מרצונם החופשי וביודעין אודותיו, הכללים והפרוצדורה העוטפים אותו.
במקרה זה, החוק כופה על הצדדים להופיע וליטול חלק ב- 4 פגישות מהו”ת (גישור) בהנחייתה של עובדת סוציאלית בהכשרתה והשכלתה, אשר היא זו שתחליט – על פי שיקול דעתה – באם להפסיק ו/או לקצר את משך ו/או מספר הפגישות הקבועות בחוק זה, שאז ורק אז, יהיו הצדדים חופשיים לממש את זכותם החוקתית הבסיסית ולהגיש תביעותיהם לפתחו של בית המשפט לצורך הענקת הסעדים להם עותרים.
שלישית,
חוסר מידתיות הזועק לשמים;
דוגמה להליך מידתי: ער אני לעובדה ש”גישור חובה” קיים גם היום ומזה מספר שנים בתיקים אזרחיים בבתי המשפט ובתי הדין לעבודה. ***לאחר הגשת תביעה***(כלומר, מימוש זכות הגישה לערכאות), מזכירויות בתי המשפט הללו מוצאים הזמנה לפגישת מהו”ת אחת חובה (ראו פרק ז’1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984), אבל: מדובר בפגישה אחת בה מנסה המגשר (שאינו עובד סוציאלי בהכרח) לברר האם קיים סיכוי להליך הגישור ומדגיש בפתיח שלו (כך מחוייב הוא) לאוזניי הצדדים כי מדובר בהליך וולונטרי ושאינם מחוייבים להמשיכו או לקיימו.
באותו זמן בו מתנהלת פגישת מהו”ת שכזאת, ההליך בבית המשפט הוגש זה מכבר ומתנהל במקביל ולצדדים קבוע בד”כ מועד לדיון בפני שופט (אלא אם כן הצדדים מודיעים כי פגישת המהו”ת הצליחה והם, הצדדים, מבקשים לדחות הדיון הקבוע לצורך מיצוי הליך הגישור).
לא ברור מדוע דוגמה זו לא הועתקה כמות שהיא גם לבתי המשפט המכובדים לענייני משפחה במסגרת חוק זה.
רביעית,
העיקרון עליו מנסים להגן – “טובת הילד” – בכך שלכאורה, אינו מעורב במאבקים משפטיים נפוצים אינו מושג ו/או אינו מגשים מטרתו:
גם היום ולא פעם, לוחצת יחידת הסיוע על הצדדיים להגיע ל”פשרה”. לא פעם, אותה פשרה באה לעולם תוך זניחת טובתו של הקטין (דוגמאות קלסיות, אחדות מיני רבות: ויתור האב על זמני שהות נרחבים – מה שלהשקפתי פועל לרעת הקטין – אל מול קיצוץ בדרישת האם, המופרזת ממילא בד”כ, במזונות, כאשר נתון זה מעולם לא נבדק).
לעומת זאת, לא כמו העו”ס המשחרת ל”פשרה” בכל מחיר תוך זניחת טובתו של הקטין, בית המשפט כ”אביהם של בקטינים ויתומים”, שם (או לפחות אמור לשים) לנגד עיניו את טובתו של הקטין וזו נדחית מול כל שיקול אחר.
חמישית,
סיפור הזוי בו נתקלתי אך לפני כחודש (בדומה לתוכן פוסט שהעלתה חברתי יעל גיל על מקרה אחר אך דומה): איש לו ארבעה ילדים קטינים נכנס אלי למשרד וביקש את עזרתי. הראה לי הסכם עליו חתם, תוצאת “גישור מהיר” במסגרת יחידת הסיוע, הסכם שאושר בבית הדין הרבני שנתן לו תוקף של פסק דין.
האיש חתם – ללא כל ייעוץ ו/או ליוויי ו/או ייצוג משפטי – על הסכם לפיו הוא מוותר על חלקו (מחצית) בדירה המשותפת לטובת האישה (לא הסדר לפיו עד שאחרון הקטינים יגיע לגיל בגירות, אלא מוותר לגמרי); האישה זוכה גם במשמורת על ארבעת ילדיה וכן מזונות, כמובן.
לימים, עקב אלימות קשה שספגו הקטינים מאמם, עברו – בסיוע מחלקת הרווחה בישוב בו גר האב – להתגורר תחת משמורתו בדירה השכורה של אביהם, זה שוויתר על קניינו – מחצית הזכויות בדירה המשותפת.
כך נוצר מצב אבסורד לפיו, האב וארבעת הילדים מצטופפים בדירה שכורה קטנה בת 3 חדרים, ואילו האם האלימה – עד להחלטה אחרת של הערכאה השיפוטית – גרה לבדה בדירה מרווחת בת 4 חדרים – דירת הצדדים.
שישית,
עם כל הביקורת (חלקה מוצדקת יותר וחלקה פחות) כנגד בתי המשפט בכלל, ושופטי המשפחה בעיקר, עדיין – הואיל ובדיני נפשות עסקינן ואחר כבוד – לא ראוי ולא רצוי שגורל ילדינו ואף גורלנו שלנו יופקד למעשה בידי עובדת סוציאלית (גם כיום חורצות גורלות על דרך תסקירים שאמורים לשקף נכוחה את המצב המשפחתי הספציפי ומשמשות “עיניו האובייקטיביות של בית המשפט”, כלומר, מעין “שופטות חיצוניות”); בהוראת ס’ 3(ב’)(1) לחוק זה מופיעה ההוראה הבאה:
“…דינה של הזמנה לפגישת מהו”ת כדין הזמנה לדיון בבית המשפט; יחידת הסיוע רשאית לקיים מספר קטן יותר של פגישות, בהתאם לשיקול דעתה המקצועי…”
כלומר: יהא זה בשיקול דעתה הבלעדי של העו”ס לקבוע האם אותן פגישות מחייבות (שדין אי התייצבות לפגישות אלה כדין אי התייצבות לדיון בבית המשפט על כל הסנקציות הכרוכות בכך) יופסקו, או שמא ימשכו עד מיצוי כל ארבעת המפגשים המחייבים על פי חוק זה.
שביעית,
מצופה היה מהמחוקק כי יראה בחיקוק חוק זה הזדמנות להפסקת התופעה הקרויה: “מירוץ הסמכויות”, זו המקנה סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה ולבית הדין הרבני לדון בעניינים הכרוכים בגירושין, אך לא כך הוא.
בג”ץ 5918/07 דן בהליך קיים – בקשה ליישוב סכסוך: בדיוק אותה כותרת הליך הקבועה בחוק זה – הליך הקבוע בתקנות מזה שנים (הוראת תקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984),
וקבע כי המגיש בקשה ליישוב סכסוך לערכאה מוסמכת, ערכאה זו רכשה סמכות לדון בהליכים עתידיים אשר בגדרי סמכותה באם ניסיון ישוב הסכסוך לא צלח.
מחד, חוק זה קובע כי מיום תחולתו, המגיש בקשה לישוב סכסוך ***אינו מסמיך*** אוטומטית את הערכאה המוסמכת לה הוגש ההליך לדון בתביעות עתידיות באם הליך זה לא צלח והצדדים שוב מוצאים עצמם במירוץ סמכויות; יחד עם זאת, מתיר החוק במגבלות הקבועות בו, להגיש בקשות לסעדים זמניים דחופים. הוראת ס’ 3(ח’) לחוק מורה כך:
“אין בדיון בסעד דחוף או זמני או במתן סעד כאמור כדי לקבוע בשאלת הסמכות לדון בתובענה”.
מאידך, הוראת ס’ 4 לחוק זה מעניקה יתרון “ריצה” לזה שהגיש והחל את ההליך ליישוב סכסוך, אם כי – לא כהיום – סמכות זו אינה אוטומטית ויש לנקוט בפעולות פוזיטיביות על מנת שהערכאה אליה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך אכן תקנה סמכות, היינו, הוראת חוק חדשה הסותרת את פסיקת בג”ץ הנ”ל.
לסיכום:
גישור, כך להשקפתי, הליך מצוין ליישב סכסוך וכחסיד נלהב של שיטת ישוב סכסוכים על דרך של גישור, אין לי אלא להצר על תחולתו של חוק כה בעייתי; חוק הנוגד ערכי יסוד של שיטת המשפט שמשמעו – חוק בלתי חוקתי, חוק שיסבך את ההליכים המשפטיים במקום לפשטם. חוק היוצר אבסורד לפיו בעלי דין יחתמו על תנאי הסכם מקפחים אשר בהכרח לרעתם (כפי הדוגמה מהחיים שהובאה לעיל), שלא לומר לרעת ילדיהם; כמגשר, אין כל אפשרות לכפות הליך של גישור הואיל ומטבעו הליך זה וולונטרי – מרצונם של הצדדים, כך שכפיית ההליך על הצדדים יוצרת הליך חדש ובלתי מוכר, יותר דומה לבוררות, אשר לה כללים שונים לגמרי (להשקפתי, לא ראוי ולא רצוי למנות עו”ס כבוררת); בעיית “מרוץ הסמכויות” נותרה על כנה במלוא הדרה ואף החמירה; עיקר עבודתו של עורך הדין תהא לאחר חתימת הסכמים מקפחים בלחץ, מה שיביא להצפת בתי המשפט ולפרשנות מרחיבה יותר של עילת התביעה המתקראת: “שינוי נסיבות מהותי”, או הגמשת התנאים הקשוחים שהציבה הפסיקה בתקיפת הפן ההסכמי בהסכם שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין, תוצאת “גישור-בוררות”, בשל פגם בכריתתו (טעות, הטעייה, עושק, כפייה ועוד).

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם

סגירת תפריט
Call Now Button
עורך דין משפחה

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם

התחל..
1
אפשר לעזור?
שלום וברכה,
אני כאן כדי לעזור..
Powered by