האם על פסק דין לחיוב במזונות שלא נעשה דבר לגבייתו חלה הלכת השיהוי או שמא חלה התיישנות? אם כן, מה הדין?
בלשון פשוטה יותר, האם זוכה בפסק דין מזונות (בד”כ האם) רשאית להתמהמה בגביית הסכום הפסוק לטובת מזונות הילדים ללא פתיחת תיק הוצאה לפועל, או לחלופין, פתיחת תיק הוצאה לפועל אך ללא נקיטת כל אמצעי גבייה למרות שהחייב במזונות (בד”כ האב) אינו משלם את הסכום החודשי (או חלקו, למשל, חלק הריבית וההצמדה) שהושת עליו במסגרת פסק הדין?

לצורך כך, נבחן ראשית את החקיקה לעניין זה:

המקור הנורמטיבי הראשון הוא הוראת ס’ 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי”ט-1959:

(א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.
(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.

לעניינינו, ההוראה הרלוונטית קבועה בס’ קטן (ב) לעיל.

הביטוי: “לפעול לגבייתם” מרחיב את היריעה גם לזוכה שפתחה תיק הוצל”פ למזונות אך לא נקטה באמצעי גבייה למרות שהמזונות או חלק מהם (למשל, שולמה הקרן אך מרכיב ההצמדה למדד והריבית המצטברת) לא שולמו.

לשון הוראת ס’ קטן 11 (ב’) הנ”ל מלמדת כי במקרים כאלה, יש צורך בהעלאת טענה לחוסר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון במקרים בהם “חוב העבר” הנובע מחיוב פסוק במזונות, זה שהצטבר מעל שנתיים אחורה, ולזוכה עומדת הזכות לפנות אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה בהליך מסוג תמ”ש (כלומר, פתיחת תיק עיקרי), אשר לו הסמכות הייחודית לדון במקרים מעין אלה.

עד לא מזמן, קבעה ההלכה הפסוקה (פס”ד של בית המשפט העליון המחייב כל ערכאה תחתיו – ע”א 779/76) משנות ה-70 של המאה הקודמת, כי הוראת ס’ 11 הנ”ל לא חלה על אלה בעלי דין אישי (כלומר: יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים – בקיצור: כ-ו-ל-ם !!!).

למרות זאת, בשנים האחרונות החלו בתי המשפט ליישם יותר ויותר עקרונות כמו שוויון בין מתדיינים כעקרון יסוד חוקתי וכחלק משיטת המשפט בישראל, הגם שלאחר חקיקת חוקי היסוד ב- 1992 (ראו: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) הגישה הפסיקתית השלטת היא כי יש לפרש חוקים מפלים – גם אלה שחוקקו לפני חקיקת היסוד ככאלה שלא ניתן לבטלם – על דרך הצמצום (ראו למשל ההלכה בעניין גנימאת, בש”פ 537/95), היינו, לעשות שימוש בסמכות הטבועה המוענקת לבית המשפט לפרש חוק באופן שפגיעתו תצומצם, לעתים עד לאפס, באזרח.

הנה כי כן, השופט ש. שוחט כבר בשנות ה-90 (כשופט משפחה) קבע כי לאור חקיקת חוקי היסוד (שהיו אז חדשים), יש מקום לבחינה מחדש של ההלכה הפסוקה שנקבעה בשנות ה-70 של המאה הקודמת וקבע כי יש לראות ולפרש את הוראת ס’ 11 הנ”ל ככזו החלה גם על אלה עליהם חל דין אישי – כלומר: עם כולם.

עם חלוף הזמן והתפתחות הפסיקה, יצאו יותר ויותר שופטים בצידוד בגישתו של השופט ש. שוחט. כך, למשל, דברי השופט א.זגורי מתוך תיק תמ”ש 6929-04-13:

“מדובר לא רק בהפליה בין צרכני מזונות אלא גם בין חייבי מזונות. חייבים שחל עליהם דין אישי, לא זוכים להגנת סעיף 11(ב) לחוק המזונות. חייבים שלא חל עליהם דין אישי, זוכים להגנת סעיף 11(ב) לחוק המזונות. ועוד אוסיף, הפגיעה בעיקרון השוויון אינה נעשית על ידי הזוכה או הנתבעת, אלא על ידי המערכת השלטונית המאפשרת סלקטיביות באכיפת חיובי מזונות עבר כנגד בעלי דין אישי לעומת כאלה שאין להם דין אישי. מקום שישנה פגיעה בעיקרון השוויון, על השופט כפרשן המעמת טקסטים חקיקתיים למצוא פרשנות חקיקתית שתהלום את ערכי חוקתו”.

בהמשך:

“בין אם מדובר היה בהסכמה שבשתיקה ובין אם בהסכמה מפורשת ובין אם הסכמה בהתנהגות, העובדה שבמשך כל תקופת “הנזקקות” לא עתרה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל לבצע חיובי המזונות מדברת בעד עצמה ומלמדת, כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה”.

לאחרונה, ניתן פסק דין ברוח דומה ע”י השופטת א. ארבל-אסל בתמ”ש
33331-06-15:

“מזונות ילדים אינם זכייה, אלא נועדו למען סיפוק צרכיהם. עסקינן בצריכה מידית אשר בלעדיה לא ניתן לאפשר קיומם. לאור חשיבותם ראה המחוקק להעניק להם קדימות ודיני אכיפה מיוחדים; לאור בהילותם- גם הסעדים המשמשים לאכיפתם יכול ויהיו קיצוניים (…) מזונות ילדים, אשר נועדים לספק צרכם המיידי, אינם יכולים להמתין זמן כה רב, והמתנה שכזו מעידה שצרכיהם סופקו (…) תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש “תכנית חסכון” לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. ויודגש, אין המדובר בהטלת חובה על הזוכה “לרדוף” אחר החייב לשם מימושו של פסק הדין”.

מכל האמור לעיל, ניתן לדלות מס’ מסקנות:

1. אי גביית מזונות – כשתכליתה מיידית: האכלת ילדים – משך יותר משנתיים מחייבת (במידה והחייב טוען כך) פנייה מחודשת לבית המשפט לאישור גבייה כאמור ולרשם ההוצאה לפועל אין סמכות לגבות סכומים שלא נגבו שנתיים אחורה ואילך ו/או לדון בסכומים אלו.
2. אי גבייה, פירושה המתנה זמן רב לצרכים מיידיים – מזון לילדים. ראוי שהזוכה תמציא הסבר המניח את הדעת מדוע השתהתה משך שנים לגבות חוב פסוק שתכליתו כה בסיסי וקיומי.
3. אמנם אין “התיישנות” על פסק הדין עצמו (פסקי דין מתיישנים בד”כ רק לאחר 25 שנה), אך ישנה תכלית בהחלת דיני השיהוי – כפי בעניינינו, כלומר: על המשתהה בגביית החוב להסביר מדוע מזה שנים השתהה לגבות חיוב שלכאורה, כה נחוץ להזנת ילדיו.

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם

סגירת תפריט
Call Now Button
עורך דין משפחה

לייעוץ חייגו : 052-4722755

או השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם